תמונה תמונה שעל הקיר...

הקיר מעל הספה הירוקה תמיד היה מאוכלס בתמונות סתמיות למדי. אפילו סתמיות מאוד.
לאור התחדשות הבית לאחרונה החלטתי שהגיע הזמן להגיע גם לקיר הזה ולחשוב ברצינות מה לעשות איתו. על כן אני והקיר ישבנו וחשבנו... וחשבנו וישבנו. והחלטנו שאם זה עובד אצל כולם, אין סיבה שזה לא יעבוד גם אצלנו. 

מטרה: יש.

אמצעים להשגת המטרה:
1. למצוא מספיק מסגרות כדי לאכלס קיר כזה
2. לבחור תמונות

1. היה לי ברור שאת המסגרות אני לא אקנה, או לפחות לא את כולן - נראה לי בזבוז מוחלט של כסף. אחרי מספר שבועות של חיפושים ואיסוף מסגרות שנזרקו לרחוב, משיחה מקרית אצל ההורים שלי באחד הערבים התברר כי יש להם אוסף של מסגרות שמחכות בארון בשקט בשקט שמישהו ירצה אותן. גורל, או מה?
המסגרות כולן היו בגדלים שונים ובגוונים שונים של עץ ומספר מסגרות לבנות. החלטתי שכדי שיהיה היגיון מסוים כדאי לצבוע את כל המסגרות בלבן.



2. במקור התמונות היו אמורות להיות מפאריז. בטיול שהיינו בפאריז במאי האחרון צילמנו תמונות מהממות (ולא כי אנחנו צלמים טובים, אלא כיוון שפאריז פשוט מהממת) מהעיר ומהשווקים הצבעוניים שבה. הספקתי לבחור תמונות ולשים אותן בתיקייה מסודרת על הדסק-טופ. ואז קרה מה שתמיד קורה כאשר אני מחליטה להיות מסודרת - השתלט לנו וירוס על המחשב. מסוג הוירוסים המשבשים את כל הקבצים והפתרון אמור להיות לשלם סכום כסף לקבוצת האקרים מסוימת אשר בתמורה ישחררו את הקבצים... Yeah, right! לאחר שהבנתי כי הקבצים אבודים, היו לי שתי אפשרויות:
א. לטוס שוב לפאריז לצלם תמונות חדשות (פתרון שנשקל ברצינות ונדחה לשנה הבאה)
ב. לעבור ל- Plan B. ואצלנו Plan B זה תמיד ניו יורק.

אז חזרתי לתמונות האלה והדפסתי בחנות צילום מספר תמונות בגדלים שונים בהתאם לגדלי המסגרות. (אגב, בושה וחרפה, עכשיו קראתי את הפוסט הזה על ניו יורק וראיתי שכבר ב-2010 רציתי להשתמש בתמונות האלה! אין שכל אין דאגות...)

התמונות מוכנות ומחכות לתלייה....

ואז הגיע השלב הכי מעניין והרי מאתגר - שלב התלייה.
פה כבר הייתי צריכה לערב את הבעל.
החלטתי ללכת על ספונטניות ולתת לו הוראה שיתלה במרווחים משתנים ובגבהים שונים. (אם מישהו יודע לקרוא בין השורות - זאת הייתה הדרך שלי לשמור על הנישואים שלמים גם אחרי תום הפרויקט הנ"ל. תארו לעצמכם - לתלות תמונה בגובה מסוים ובאופן ישר. מתארים? עכשיו תכפילו פי-18 בהתחשבות בכך שכל מסגרת הייתה בגודל אחר... יש לכם כבר תמונה בראש? יופי.
I rest my case. למרות שבהחלט שקלתי את העניין ברצינות. אבל החלטתי בתבונה לבחור את הבעל עם הפטיש שיהיה שימושי בפרויקטים עתידיים על פני תמונות תלויות ישר...)

אז בפעם הבאה כשאתם מגיעים אלינו הביתה, אני מצפה לשמוע "וואו! איזה יופי שהתמונות תלויות באופן כל כך...ספונטני..."

סיכום הפרויקט:
*מסגרות לתמונות - 15 מסגרות נקנו ב"חינם" בארון של ההורים. 3 מסגרות מאיקאה - 65 ש"ח.
*צבע אקרילי לבן - 10 ש"ח.
*פיתוח 18 תמונות - 140 ש"ח.
 

קפיץ קפוץ

"אמא, אני רוצה שתסרגי לי גם נעלי בית"
"בשמחה, בואי תבחרי דוגמא..."
"אלה!!"

כעבור שבוע.

"נו, איך? מתאימות לך?"
"אמא... הן חמודות אבל...."
"אבל מה?"
"אבל אני פחות אוהבת אותן. רציתי באותו הצבע כמו בתמונה...."
"..."
"יש לי רעיון! אולי נשאיר אותן אצל סבתא כדי שכשאני באה לביקור לא יהיה לי קר ברגליים..."
"..."
 

בעלי הכין, אני צילמתי

ואני אכלתי.

נחשב חלוקה שווה, לא?
לינק לאינסגרם של בעלי. תעודדו אותו! יותר לייקים בשבילו יותר טעים בשבילי...

החוט שלא רצה להיות תיק

היו היה פעם, לפני 7 שנים (גיב אור טייק) מקרה בין שתי חברות אשר בו אחת מהן (אני) הציעה בלהט הרגע לחברה אחרת לסרוג לה תיק.

תבינו, זאת הייתה תקופה נפלאה בה לראשונה נכנס בי השיגעון של הסריגה ופשוט לא הצלחתי להפסיק. סרגתי הכל - צעיפים, חצאיות, תיקים, תחתיות לכוסות וכו'. לכן כשהצעתי לחברה המדוברת לסרוג לה תיק, היה סביר להניח שהפרויקט ייצא לפועל.

מאז עברו 7 שנים (גיב אור טייק) ו...

התיק לא הצליח להגיע לסיומו השלם. כל גוף התיק היה סרוג, כולל הרצועות, כיס פנימית וחיצונית, קניתי בטנה ו... כלום. נאדה. שלב ההרכבה הסופית נשאר לא גמור.

להלן גוף התיק כראייה

 

תהליך הסריגה בשבילי הוא ריפוי בעיסוק עם תוצר. לרוב יש לי כמה חודשים של דרייב ובחודשים הללו אני סורגת המון. ואז לאט לאט הדרייב דועך ואני עוברת לעיסוקים אחרים.

לפני מספר שבועות ברגע שפרויקט הדירה חזר להיות רלוונטי (וזאת אחר הזנחה פושעת של חמש שנים), חזר לו גם החשק לסרוג.

במסגרת התהליך האין סופי של סריגה-פרימה (כי לא מתאים, כי לא יפה, כי סתם בא לי יום כזה)-סריגה-פרימה נפלו עיני גם על התיק הבודד שנח לו אי שם בתחתית ערימת הצמר. ואז נפל לי האסימון (טה-דאם...) - הצמר פשוט לא רוצה להיות תיק! לא בראש שלו. מה אני אעשה.... מה הוא רוצה להיות אתם שואלים? אחר בדיקה מדוקדקת על ספה (ירוקה) של פסיכולוג וסשן נוסף של סריגה-פרימה-סריגה-פרימה... טה-דאם!!

 

 

הסוליה סרוגה מחוט טריקו עבה - 20 ש"ח לחבילה גדולה שתספיק לי לעוד 2-3 זוגות נעליים לפחות. גוף הנעל סרוג מהחוט המדובר.

 

כעט נעלי הבית מחכות כבר שבועיים לבעליהן שתבוא לאסוף אותם ממני (או שתזמין אותי לקפה ונעליים...רמז רמז...).

 

בריאת העולם

במסגרת תוכניתנו "שפץ-ביתך" לא פסחו עלינו הטרנדים האחרונים בעיצוב הבית. חלקם כיוון שהם פרקטיים וחלקם כיוון שהם פשוט מדליקים. להלן דוגמא אחת של טרנד שהוא מדליק ופרקטי-לוח גיר.
כמו לכל פרוייקט שאני ניגשת אליו - מתחילים כמובן במחקר. או בימינו התייעצות עם ד"ר גוגל.
מטיול ערב נעים בפינטרסט ראיתי כי האפשרויות הן:
א. לצבוע קיר שלם בצבע גיר - מאוד יפה אך כיוון שאני רואה שני צעדים קדימה, מיד עלתה בעיני רוחי תמונה שבה הטרוריסט הפרטי שלי לא יידע להבחין מתי הקיר הצבוע בצבע גיר נגמר והקיר הרגיל מתחיל. וכיוון שציור-מודרניסטי-על-קיר-מאת-פושטק-בן-השנתיים זה לא הסטייל שלי החלטתי ללכת לאפשרות השנייה -
ב. לצבוע משטח עץ ולתלות אותו במקום גבוה. או גבוה מאוד (כן, אמא רעה. לא נותנת לבן שלה להתבטא באופן אומנותי. 'פסדר.) אל תשאלו מאיפה המשטח. מאותו מקום שממנו באים כל שאר חלקי החילוף בבית הזה. בעלי אוסף/קונה/מוצא את כל הנדרש לכל רגע נתון בחיים. וכל העושר הזה תופס כ-15-20% מכל מקומות האחסון בבית הקטן שלנו. על כן הרעיון של להשתמש באחד ה"נדרשים" הללו למשהו פרקטי קסם לי מאוד...

אחרי מחקר קצר נוסף, גיליתי שניתן לקנות פחית צבע גיר מוכן או להכין צבע גיר לבד או (פחות עבודה ובלאגן) לקנות טפט.
את הטפט קניתי במטפטפים. אם אני לא טועה המחיר הוא בסביבות 20-30 ש"ח למטר אורך. הרוחב הוא 45 ס"מ.

הילדונת הגדולה התלהבה מהרעיון ועזרה בשלב ההדבקה ולאחר מכן כמובן הייתה הראשונה להשתמש בו כראות עיניה. 

 כששאלתי מה פשר הציור, התשובה הייתה מאוד חד משמעית - "בריאת העולם"...???
"אמא, יש פה ים, יש אדמה, שמיים ושמש."
"ומי זה?"
"ברווז".
"??"
"ברווז!"

מעיל של חורף

זהו בעצם חלק מהפוסט הקודם.
מאז שסיימתי לסרוג את השמיכה מדגדגות לי האצבעות לסרוג שמיכה נוספת.
בעיה שלא באמת יש צורך בשמיכה נוספת בבית :)
מה עושים? מתאימים בעיה לפתרון, כמובן. (או פתרון לבעיה? תסלחו לי, כבר קצת מאוחר)
מקבלים אישור עקרוני מהבעל לסרוג כיסוי מיטה. בכל אופן, זה מה שאני בחרתי להבין בין השורות. והשורות עצמן היו: "על מה את מדברת? ברור לך שלא נשתמש בכיסוי והוא יהיה זרוק בצד כל הזמן?!?"
אבל אני זאת אני.
ולכן - יוצא לפועל ה-פרויקט הכי גדול שיצא לי לעבוד עליו עד כה. כרגע אני בשלבי הכנה - קודם כל להבין כמה צמר דרוש, מה המידות של המזרן והמיטה שטרם קנינו (ציטוט של הבעל: "אני רוצה מיטה שהרגליים שלי נכנסות בלי שאצטרך להזיז אותה מהקיר ולהצמיד את הכרית לקיר...." בטח משפט זה ברור רק לאנשים גבוהים במיוחד) וכמובן איזו דוגמא סבירה לסריגה שלא תהייה קיטשית מצד אחד ולא תשעמם אותי מצד שני. כרגע מסתמן משהו בסגנון הזה:

מהאתר הזה

מבטיחה לשנות את דעתי 100 פעם בשבוע הקרוב.
מבטיחה גם לעדכן.

ובחזרה לחלק הראשון של הפוסט -
הגדולה שלפה ספר שירים שמזמן לא קראנו ואחד השירים האהובים עלי הזכיר לי את המעיל הפרום שלי:

גלגולו של מעיל / קדיה מולודובסקי / תרגום נתן אלתרמן

החייט עוסק בחיט

וילדים לו מלוא הבית

חיל רב, ברוך השם,

ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –

לא בגדי לבן וצח.

מעשה במעיל של חורף

בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף

בעל סדק צר מעורף,

לבחור גדליהו גוץ

שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

קצת גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!

רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –

נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

לייזרק'ה הרים ידיים

והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,

שבמעיל תרוץ כבר בילה.

בילה רצה בו  שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

פעם  בילה מתכופפת…

הבטנה, הוי, מתעופפת!

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

בילה רגע מתכופפת –

הבטנה כבר מתעופפת?

  

ופוסקת החבריה:

שבמעיל תרוץ כבר חיה!

  

חיה רצה בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

  

ופתאום, אימה ופחד,

חיה באה מתייפחת,

בדמעות על הריסים –

היא אבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:

חיה, תתביישי הפעם!

מה זה? איך זה כך עושים?

איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ

אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות

ומקבל מכות טריות,

מיילל, שורק, נובח,

בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ

את המעיל לבש לו פרץ.

  

ובאותו היום בשתיים

הוא תלש את השוליים

ובשעה חמש בערך

חור גדול נקב בברך.

  

וברגע האחרון

הביאו בלי צוארון

וסידר בו חור מול חור,

מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

איזה בגד לתפארת,

איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,

מה עשה בו זה השרץ!

  

פעם פרץ, לא טפש,

בא ערם, ומעיל לא יש…

  

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –

תקבלו לפי התור.

ארוך אבל שווה. לא?
לילה טוב (קר וחורפי) לכולם.

אבל זה עם חורים!

5:58 בבוקר בבית משפחת @#$%%^:

הגדולה ישנה. הקטן צועק :"אבא....אבא...." (לפעמים הכוונה היא לאמא. אבל יותר קל לצעוק אבא...עצלן.)
אין ברירה. חייבים להוציא אותו מהחדר על מנת למנוע התעוררות כללית ולמזער נזקים.
6:07
הקטן נשלף מהמיטה באושר רב, כולל כל הציוד (מוצץ וסמרטוטי).
החיתול מוחלף תוך קריאות צהלה המתארות את *כל* הציורים על החיתול "ציף ציף.... ענן....".
הטרוריסט מדלג בשמחה למושב הכבוד הקבוע שמיקומו על הספה הירוקה.
הסעיף הבא בתוכנית הבוקר (או לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים) - "מים....מים..." כאשר הכוונה בעצם לבקבוק חלב.
(כל זה מתרחש בצעקות ובטונים שמחים ומאושרים, כאשר על פרצופו של ההורה התורן מרוחה הבעה עייפה משהו שמקורה בשעה המוקדמת.
6:13
בעת חימום המים בקומקום על מנת לחמם את החלב, ממשיכות הצעקות "מים... מים..." בטונים מתחננים, למרות שלכל השותפים לשגרת-בוקר-שלא משתנה-כבר-חצי-שנה ברור שהבקבוק תכף יהייה ברשות הטרוריסט הצעיר.
6:15
הבקבוק מוכן ומגיע לידי הגור. ושוב צהלות של אושר.

*ופה נכנס הנושא האמיתי של הפוסט*
כיוון שהבקבוק (אשר אמור להיות אטום ולא לנזול) מטפטף על הספה הירוקה, מתחת לטוסיקון הקטן נפשרת מגבת על מנת למנוע הצפה על הריפוד.
יום אחד נמאס לי מהמגבת.
כמה ימים לפני זה (טוב, כשנה לפני זה) נמאס לי מהקארדיגן הזה:

על כן הקארדיגן נפרם והפך לכדורי צמר.
ולאחר מכן התחיל לקבל את צורתו החדשה:

ואחרי חודש:

ומה תגובתו של הבעל?
"אבל יש בזה חורים..." כמובן.
ראש של מהנדס מחפש היגיון.
מזל שיש לו אותי :)