מעיל של חורף

זהו בעצם חלק מהפוסט הקודם.
מאז שסיימתי לסרוג את השמיכה מדגדגות לי האצבעות לסרוג שמיכה נוספת.
בעיה שלא באמת יש צורך בשמיכה נוספת בבית :)
מה עושים? מתאימים בעיה לפתרון, כמובן. (או פתרון לבעיה? תסלחו לי, כבר קצת מאוחר)
מקבלים אישור עקרוני מהבעל לסרוג כיסוי מיטה. בכל אופן, זה מה שאני בחרתי להבין בין השורות. והשורות עצמן היו: "על מה את מדברת? ברור לך שלא נשתמש בכיסוי והוא יהיה זרוק בצד כל הזמן?!?"
אבל אני זאת אני.
ולכן - יוצא לפועל ה-פרויקט הכי גדול שיצא לי לעבוד עליו עד כה. כרגע אני בשלבי הכנה - קודם כל להבין כמה צמר דרוש, מה המידות של המזרן והמיטה שטרם קנינו (ציטוט של הבעל: "אני רוצה מיטה שהרגליים שלי נכנסות בלי שאצטרך להזיז אותה מהקיר ולהצמיד את הכרית לקיר...." בטח משפט זה ברור רק לאנשים גבוהים במיוחד) וכמובן איזו דוגמא סבירה לסריגה שלא תהייה קיטשית מצד אחד ולא תשעמם אותי מצד שני. כרגע מסתמן משהו בסגנון הזה:

מהאתר הזה

מבטיחה לשנות את דעתי 100 פעם בשבוע הקרוב.
מבטיחה גם לעדכן.

ובחזרה לחלק הראשון של הפוסט -
הגדולה שלפה ספר שירים שמזמן לא קראנו ואחד השירים האהובים עלי הזכיר לי את המעיל הפרום שלי:

גלגולו של מעיל / קדיה מולודובסקי / תרגום נתן אלתרמן

החייט עוסק בחיט

וילדים לו מלוא הבית

חיל רב, ברוך השם,

ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –

לא בגדי לבן וצח.

מעשה במעיל של חורף

בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף

בעל סדק צר מעורף,

לבחור גדליהו גוץ

שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

קצת גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!

רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –

נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

לייזרק'ה הרים ידיים

והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,

שבמעיל תרוץ כבר בילה.

בילה רצה בו  שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

פעם  בילה מתכופפת…

הבטנה, הוי, מתעופפת!

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

בילה רגע מתכופפת –

הבטנה כבר מתעופפת?

  

ופוסקת החבריה:

שבמעיל תרוץ כבר חיה!

  

חיה רצה בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

  

ופתאום, אימה ופחד,

חיה באה מתייפחת,

בדמעות על הריסים –

היא אבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:

חיה, תתביישי הפעם!

מה זה? איך זה כך עושים?

איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ

אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות

ומקבל מכות טריות,

מיילל, שורק, נובח,

בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ

את המעיל לבש לו פרץ.

  

ובאותו היום בשתיים

הוא תלש את השוליים

ובשעה חמש בערך

חור גדול נקב בברך.

  

וברגע האחרון

הביאו בלי צוארון

וסידר בו חור מול חור,

מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

איזה בגד לתפארת,

איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,

מה עשה בו זה השרץ!

  

פעם פרץ, לא טפש,

בא ערם, ומעיל לא יש…

  

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –

תקבלו לפי התור.

ארוך אבל שווה. לא?
לילה טוב (קר וחורפי) לכולם.

אבל זה עם חורים!

5:58 בבוקר בבית משפחת @#$%%^:

הגדולה ישנה. הקטן צועק :"אבא....אבא...." (לפעמים הכוונה היא לאמא. אבל יותר קל לצעוק אבא...עצלן.)
אין ברירה. חייבים להוציא אותו מהחדר על מנת למנוע התעוררות כללית ולמזער נזקים.
6:07
הקטן נשלף מהמיטה באושר רב, כולל כל הציוד (מוצץ וסמרטוטי).
החיתול מוחלף תוך קריאות צהלה המתארות את *כל* הציורים על החיתול "ציף ציף.... ענן....".
הטרוריסט מדלג בשמחה למושב הכבוד הקבוע שמיקומו על הספה הירוקה.
הסעיף הבא בתוכנית הבוקר (או לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים) - "מים....מים..." כאשר הכוונה בעצם לבקבוק חלב.
(כל זה מתרחש בצעקות ובטונים שמחים ומאושרים, כאשר על פרצופו של ההורה התורן מרוחה הבעה עייפה משהו שמקורה בשעה המוקדמת.
6:13
בעת חימום המים בקומקום על מנת לחמם את החלב, ממשיכות הצעקות "מים... מים..." בטונים מתחננים, למרות שלכל השותפים לשגרת-בוקר-שלא משתנה-כבר-חצי-שנה ברור שהבקבוק תכף יהייה ברשות הטרוריסט הצעיר.
6:15
הבקבוק מוכן ומגיע לידי הגור. ושוב צהלות של אושר.

*ופה נכנס הנושא האמיתי של הפוסט*
כיוון שהבקבוק (אשר אמור להיות אטום ולא לנזול) מטפטף על הספה הירוקה, מתחת לטוסיקון הקטן נפשרת מגבת על מנת למנוע הצפה על הריפוד.
יום אחד נמאס לי מהמגבת.
כמה ימים לפני זה (טוב, כשנה לפני זה) נמאס לי מהקארדיגן הזה:

על כן הקארדיגן נפרם והפך לכדורי צמר.
ולאחר מכן התחיל לקבל את צורתו החדשה:

ואחרי חודש:

ומה תגובתו של הבעל?
"אבל יש בזה חורים..." כמובן.
ראש של מהנדס מחפש היגיון.
מזל שיש לו אותי :)