אבל זה עם חורים!

5:58 בבוקר בבית משפחת @#$%%^:

הגדולה ישנה. הקטן צועק :"אבא....אבא...." (לפעמים הכוונה היא לאמא. אבל יותר קל לצעוק אבא...עצלן.)
אין ברירה. חייבים להוציא אותו מהחדר על מנת למנוע התעוררות כללית ולמזער נזקים.
6:07
הקטן נשלף מהמיטה באושר רב, כולל כל הציוד (מוצץ וסמרטוטי).
החיתול מוחלף תוך קריאות צהלה המתארות את *כל* הציורים על החיתול "ציף ציף.... ענן....".
הטרוריסט מדלג בשמחה למושב הכבוד הקבוע שמיקומו על הספה הירוקה.
הסעיף הבא בתוכנית הבוקר (או לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים) - "מים....מים..." כאשר הכוונה בעצם לבקבוק חלב.
(כל זה מתרחש בצעקות ובטונים שמחים ומאושרים, כאשר על פרצופו של ההורה התורן מרוחה הבעה עייפה משהו שמקורה בשעה המוקדמת.
6:13
בעת חימום המים בקומקום על מנת לחמם את החלב, ממשיכות הצעקות "מים... מים..." בטונים מתחננים, למרות שלכל השותפים לשגרת-בוקר-שלא משתנה-כבר-חצי-שנה ברור שהבקבוק תכף יהייה ברשות הטרוריסט הצעיר.
6:15
הבקבוק מוכן ומגיע לידי הגור. ושוב צהלות של אושר.

*ופה נכנס הנושא האמיתי של הפוסט*
כיוון שהבקבוק (אשר אמור להיות אטום ולא לנזול) מטפטף על הספה הירוקה, מתחת לטוסיקון הקטן נפשרת מגבת על מנת למנוע הצפה על הריפוד.
יום אחד נמאס לי מהמגבת.
כמה ימים לפני זה (טוב, כשנה לפני זה) נמאס לי מהקארדיגן הזה:

על כן הקארדיגן נפרם והפך לכדורי צמר.
ולאחר מכן התחיל לקבל את צורתו החדשה:

ואחרי חודש:

ומה תגובתו של הבעל?
"אבל יש בזה חורים..." כמובן.
ראש של מהנדס מחפש היגיון.
מזל שיש לו אותי :)