יום שבת, 23 בספטמבר 2017

GREEN COUCH GONE URBAN LANDSCAPE

או בשם הנוסף – חוויות מסוף יולי.
(מראש מתנצלת על איכות התמונות. השתמשתי בשירותי גוגל וויקיפדיה. עצלנית.)

אני אדריכלית נוף במקצועי, ובתקופה האחרונה חווה התחלה של גדילה מתוך המקום הקטן, המסכן והמתנצל שאני חיה בו ב-36 שנים האחרונות. ובעוד שאני מנסה לכוון את הגדילה הזאת כך שלא תדרדר למקומות המתנשאים שכה צפויים אצל אדריכלים ומעצבים (בלי להעליב, כמובן. אולי רק קצת 😉...) אלא למקום רחב יותר אשר יכול לתת לי הבנה עמוקה של המקצוע והחיים בכלל, אני גם מבינה כי דווקא המקום הקטן, המסכן והמתנצל שאני כה רגילה אליו, מהווה התחלה טובה לכל התהליך. זאת היות והוא מתכתב עם המקום היום-יומי, הכי בנאלי ורגיל שיש אשר בו לדעתי טמון הבסיס המקצועי המיטבי עבור אדריכל (הנוף) המתחיל.  
כאשר אני כותבת "יום-יומי" אני מתכוונת יום-יומי שלי, כמובן. התחושה שלי בזמן האחרון היא כי אני מתקיימת בשני עולמות מקבילים -
בעוד שהפייסבוק שלי גדוש בקבוצות ופוסטים בנושא עירוניות בהם החברים מתלוננים על –

  • טמטום של מערכת התכנון בארץ ישראל מודל 2017;
  • תהייה מתי הפסקנו לתכנן עבור אנשים;
  • העדר המחשבה על האנשים אשר מבחירה או ממחסור אינם מתניידים ברכב פרטי
  • תהייה באיזה שלב המושג "בית" איבד את המשמעות שלו והפך ל – "נדלן להשקעה" / "נדלן מניב" / או כמו שהפרסומת ששמעתי ברדיו אתמול הגדירה – תשקיעו בקרקע עכשיו, למרות שהיא אינה מיועדת לבנייה, רק כדי למכור אותה למישהו עוד שנתיים, כאשר היא עדיין לא תהייה מיועדת לבנייה אבל אולי-אולי-אולי כן ואז על ה"אולי" הזה אולי תרוויחו קצת. בחיי שחשבתי שהבנת השמיעה שלי השתבשה. אבל אז בעלי הסביר לי כי זה מה שעושים אנשים עם כסף. אה.
  • צחוקים על הטרמינולוגיה האופטימית של "בנייני בוטיק", "רחובות בוטיק" ו"שכונות בוטיק" / "שכונת סביוני הפרחים" / רבע שעה מתל אביב (בקו אווירי) / מפרט מפנק / "לגור בעיר להרגיש בכפר" – סלוגן על מבנה מכירות בשכונה בבנייה בקצה רחוב שכבר בנוי, 10 בניינים 18-22 קומות כל אחד וכו'...
  • דיונים על הנושא – לאן נעלמה העירוניות? לעומת – תפסיקו כבר לחפש את העירוניות, פשוט תחיו אותה! או – העיר והעירוניות אינה ניתנת לתכנון (אגב, די מסכימה עם הקביעה האחרונה הזאת. אולי אני במקצוע לא נכון 😊) ועוד.

זאת המציאות האחת. המציאות האחרת שלי היא ה-8:30 שעות אותם אני מבלה בעבודה (יותר נכון 8:02 היות ואני מגיעה ב-7:10 ויוצאת ב-15:12 כדי להספיק לתפוס את הרכבת של 15:39. כי הרי כיצד אוכל להטיף לתחבורה ציבורית בלי להשתמש בה בעצמי 😊 ). וב-8:02 שעות שלי כל יום, 5 ימים בשבוע (חוץ מהתקופות של המחלות האמיתיות או המדומות של הילדים) אני חווה מציאות אחרת. מציאות שאותה התחלתי לתפוס לאחרונה כמאבק מתמיד, יום-יומי על מהות המקצוע והמקום שלנו, של האנשים וגם של אדריכלי הנוף אשר אמורים (להבנתי) להיות אמונים על המרחב הציבורי הקיים והמתהווה בישראל מודל 2017.   
אז... מה אני רוצה להגיד? כלום דבר (מפי בן ה-3.5 שלי). רק מנסה להתוות קצה של מחשבה קוהרנטית המורכבת ממספר אפיזודות מחיי היום יום שלי ושל משפחתי –

טייק וואן – חניון רידינג, יום ראשון, 11:45:
תמונה מויקיפדיה.
מחפשת את קו 12 לכיוון רכבת האוניברסיטה כדי להגיע הביתה ולקחת את גדולה לרופא מפאת מחלה (מדומה הפעם, אבל זאת אגלה רק אחר כך) אשר תקפה אותה לפתע. מסתובבת בשמש החמה של סוף יולי, מתנצלת (זה האופי, אין מה לעשות) בפני נהג אוטובוס שכמעט דרס אותי כי אין מקום מוסדר וסביר למעבר עבור הולכי הרגל אשר אמורים לדלג בקלילות בין הרציפים (סליחה, רציפים זאת מילה גבוהה מדי - 2 מ' של מדרכת אספלט עם עמודים המסמנים את התחנות וספסל אחד לכל תחנה, ללא סככה או עץ חלילה, היות אין מקום ב-2 מ' לטעת עץ אשר יפריע לנסיעת האוטובוס. בחיי שמדדתי. 2 מ' כולל אבני השפה). שואלת בחורה מזדמנת איפה התחנה של קו 12 – היא אומרת "פה, הנה, המספר כמעט מחוק...". שואלת אותה "איפה הצל???". צחקה.



טייק טו – אזור תעשייה בבני ברק, יום חמישי, 10:15:

תמונה מגוגל. בהחלט מעבירה את הכיעור הכללי של המקום.
בדרך לפגישה באזור תעשייה של בני ברק עם הבוס שלי. חנינו בחניון הצמוד לאצטדיון רמת גן. חניון רחב ידיים, מעוטר באספלט אפרפר-נסדק בפינות, ללא עצים/מעברים לאנשים בין המכוניות כי חבל על כל פיסת שטח שעליה ניתן למקם 2.5*5 מ' של חנייה. מחפשים דרך לצאת מהחניון לרחוב הראשי – דרך 482. בסך הכל נדרשת קפיצה מעל מסלעה קטנה וזינוק דרך פיסת הדשא הירוק והופ – אנחנו בכביש 482. כעט מחפשים דרך לחצות את כביש. חם. מדדתי לאחר מכן – המרחק בין מעברי החצייה הוא 425 מ'. המרחק אותו היינו צריכים לחזור אחורה לאחר החצייה הוא 182 מ'. עוד כמה עשרות מטרים והופ – אנו חוצים חנייה נוספת (כמעט נדרסים, כרגיל) והופ-הופ נכנסים לבניין הנדרש. (הנה, סוף סוף אין אפליה לטובת הנוסע ברכב הפרטי. צריך לחפש יתרונות בכל המצבים 😊 ולהפסיק להתלונן. לא סקסי להתלונן כל הזמן, כך לפי בעלי.)


טייק טרי – אזור תעשייה בבי ברק, יום חמישי, 11:25:
גם תמונה זו מגוגל. ירוק ומוצל גם במציאות.
יוצאים מהפגישה. הופ-הופ-הופ ואנו בדרך חזרה בהפוך-על הפוך לכיוון מעבר החצייה. על הדרך הבוס שלי לוקח אותי לכניסה סמויה מן העין שמאחוריה מסתתר פארק הירקון השומם, לפחות באזור זה. אפשר לזרוק את התיאורים הכי יפים – שטח פתוח ירוק / ריאה ירוקה / טבע עירוני / עורק ניקוז טבעי בלב העיר... מה ש'תרצו. אבל האמת היא, לטעמי, לפחות מבחינה עירונית, זהו שטח מבוזבז. הנה מקום בעיר המהווה מפגיש בין אזור תעשייה פעיל לבין שטח ירוק רחב ידיים. מפגש זה, מהיכרותי עם פתרונות המוצעים במדינות אחרות, ניתן לנצל לטובה על ידי קישור, תמיכה בין שני השימושים המרחביים, יצירת מחבר עירוני אשר יתרום לעיר, לתושביה ובאי אזור התעשייה וכן יטפח את המרחב הירוק ואת החיים בו. לעומת זה, בארצנו הקטנטונת והצפופה, שני האזורים נותרים מנותקים, עם קושי רב עבור הולך הרגל להגיע, לזהות את המקום ולבקר בו (לפחות מנקודה זו שביקרתי בה). על כן לדעתי זהו בזבוז, זאת כמובן בלי להקטין מחשיבות השטח הירוק, המהווה בית לעצים בוגרים בעלי עלווה רחבת ידיים אשר בתורם מנקים את זיהום האוויר העירוני ומהווים בעצמם בית לבעלי חיים שונים הדרים בלב העיר וכו'. למרות שפה כמובן ניתן לטעון כי חוסר שימוש של אנשים בשטח זה מהווה יתרון עבור בעלי החיים, מה שללא ספק נכון.


טייק פור – שכונה בבנייה בהוד השרון, יום שישי, 15:55:
בדרך להוריד את הבת שלי וחברה שלה ביום הולדת של חברה מבית הספר. רחוב אחד, מעוגל לפי אופנה אחרונה של תכנון עירוני בהתאם לרדיוס הסיבוב המיטבי עבור הרכבים, לאורכו בנויים כבר כ-10 מבני מגורים גבוהים, 18-20 קומות מעל לובי מפואר בן שתי קומות. (כבר אמרתי מפואר ? כן? טוב. חלק בלתי נפרד מהמפרט המפנק, כמובן.) אני לא מספיק מכירה את הרחוב היות והוא חלק משכונה בבנייה, אבל לפי מה שראיתי, ועשיתי שם שני סיבובים, מעבר לחניות לאורך המדרכות וכ-4 חניות בחזית של כל מבנה, אין חנייה ציבורית. מפונקת כמוני, רוצה חנייה בכל מקום? הרי זהו שימוש בכספי משלם המיסים עבור הצורך האישי שלי במקום חנייה חינם לרכב הפרטי שלי (מכירה את כל הטיעונים, מסכימה עם כולם). יחד עם זאת, היות ואני כה דוגלת בשימוש בתחבורה ציבורית, בחנתי את מועדי יציאת קווי האוטובוס מהבית ובחזרה. נראה כי אם הייתי בוחרת להגיע בתחבורה ציבורית, הייתי אמורה ללכת כ-17 דק' לתחנת האוטובוס כי הקו הצמוד לביתי נוסע בשעות האלה פעם בחצי שעה במקרה הטוב, ולאחר מכן ללכת את אותן ה-17 דק' כדי לתפוס אוטובוס חזרה. או במילים אחרות – בממוצע 35 דק' ברגל, כיוון אחד עם שתי בנות בנות-עוד-רגע-7 (יאללה, שילכו קצת, מה, אנחנו לא הלכנו כשהיינו בגילן?). הרחוב המדובר נמצא בסך הכל 2.3 ק"מ מביתי. חם ביולי, כבר אמרתי?
אכן, אני מבינה שכל זה נשמע מתלונן משהו. זה אכן מתלונן. אני רק מתלוננת על משהו אחר – על חוסר ההבנה של המתכננים אשר מביאים למצב בו כמעט 1000 יח"ד מסתמכים על כ-100 מקומות חנייה ל"אורחים", אשר אינן פנויות (בשעה 6:30 כאשר הסתיים האירוע, הווטסאפ הכיתתי געש בהודעות של "מישהי מהאימהות יכולה להוציא לי את הילדה? אין איפה לחנות...") וללא אפשרות סבירה להגיע לאזור בתחבורה ציבורית בסופי השבוע.

עכשיו, אני מבינה שאני נמצאת במקום מאוד מאוד גבוה באיכות החיים (לא מרגישה זאת, אבל ככה לפחות אומרת הסטטיסטיקה) ומה אני בכלל בוכה על קצת ללכת בשמש. אבל כנראה שזאת בדיוק הבעיה, בגלל שאיכות החיים שלי (כנראה) גבוהה למדי, יש לי פנאי וחופש לחשוב ולהתלונן על נושאים שכאלה.
ואם לסכם את הפוסט הארוך (מדי) הזה, אני באמת לא חושבת שאנחנו נמצאים כיום במשבר דיור. לדעתי אנו נמצאים עמוק בתוך משבר הבנה. הבנה של מה הוא רחוב, מה היא שכונה, מה היא עיר, עבור מי העיר קיימת, מה היתרונות שלה, ומדוע אין צורך למכור את העיר תחת סלוגנים כדוגמת "לחיות בעיר ולהרגיש בכפר".