פרגיות

זוכרים את הפוסט הזה?
נכון. גם אני לא. זה היה כל כך מזמן...

אז נתחיל מהתחלה.

נתון: כריות איקאה 50*50 ס"מ ו-35*35 ס"מ.
בעיה: דרושים כיסויים חתיכיים לכריות.
פתרון (זמין, זול ויעיל): פונים לחבר בשם אי-ביי ובלחיצת עכבר אחת מזמינים כיסויים. החשש היחיד שהיה לי הוא לגבי המידות - האם כיסויי בגודל 45*45 ס"מ (סיני) יתאים לכרית 50*50 (ישארלי).
אפשר להרגע - הכיסויים אכן מתאימים.

חתיכות, או מה?
לכריות 35*35 טרם נמצא פתרון ראוי.

הארה

או יותר נכון - הברקה של חברה.
תוך כדי שיטוט במקס סטוק פגשנו קערת מתכת כזאת -

החברה נדלקה עליה ושקלנו ביחד להפוך אותה לאהיל. רק 20 ש"ח, לא שווה?
אך אחר התלבטויות רבות סטייל בחורות: "אבל היא קטנה מדי לסלון, לא?.... בטח עוד אחד מהרעיונות השטותיים האלה שלא ייצאו לפועל.... תשכב בבית עוד שנה ותעלה אבק...." וכו', עזבנו אותה לנפשה.
לאחר שבועיים חזרתי למקס סטוק עם בעלי והפעם יצאנו מהחנות עם הקערה.

בבית בעלי שלף מהארון ספריי צבע צהוב ושלח אותי ואת הילדים לסשן צביעה מתחת לבית.

והנה החברה החדשה כבר מאירה את ביתינו הקט:

ולחברה מתחילת הפוסט - אנא, סלחי לי על גניבת הרעיון. מקווה שאת עדיין אוהבת אותי :)

נ.ב. אגלה לכם בסוד כי בית המנורה ונורה עצמה גדולים מדי לאהיל אך לא רואים זאת בגלל הזווית של התמונה. בעלי היקר ננשלח למשימה למצוא בית מנורה קטן יותר... ואני נשלחתי ל$#%$ עם המשימות המטופשות שלי.

שיחת חולין

הבעל: "מה נעשה עם החור השחור הזה...?
אני: "איזה מהם?"
הבעל: "זה שבחדר שלנו... הפינה הזאת שכל הבגדים נזרקים אליה אחד על השני ויוצרים ערימה מושלמת..."
אני: "אה... זאת... אני אגיד לך מה הבעיה"
הבעל: "נו, תגידי. לא, באמת, תגידי לי מה הבעיה"
אני: "אל תצחק! הבעיה שאין לנו את הרהיט המסויים הזה שעליו אפשר לתלות את כל הבגדי ה-לבשתי היום, עדיין יש לזה ריח טוב-אפשר ללבוש מחרתיים לעבודה-לפי החוק הבלתי כתוב של לא ללבוש אותו דבר יומיים רצוף. הרהיט הזה...זה מה שחסר לנו."
הבעל: "נו, ו? מה את רוצה?"
אני: "לא יודעת".

כעבור יומיים:
הבעל (במסגרת הליך רפואי מסובך של מיון וזריקה של כל מה ש"שומרים כי חבל לזרוק-בטח אפשר לעשות מזה משהו יפה-עומד במקומו ומעלה אבק 5 שנים-אבל מי סופר): "מה את רוצה שאני אעשה עם זה? לזרוק?" ("זה"=יחידת צד של מדפים תוצרת איקאה)

 אני: "כן". "לא". "כן".
הבעל: "...."
אני: "ואולי תהפוך את זה לסולם?"
הבעל: "..."
אני: "נו, אמרתי לך לפני שבועיים, הסולם הזה שכולם משתמשים בו כמתלה למגבות ובגדים..."
הבעל: "מה את רוצה?"
אני: "כזה:

כעבור יומיים.

שלבי הסולם - מקל מטאטא מנוסר. מחובר עם פינים מעץ. מזל ששמרנו את המקל ששימש כמקל שתוקעים באופניים של הילדה כי חבל שתפול על הניסיון הראשון (וחבל לזרוק-בטח אפשר לעשות מזה משהו יפה-עומד במקומו ומעלה אבק 5 שנים-אבל מי סופר). סה"כ 8 ש"ח ושעה וחצי עבודה. תוצר - סולם לתליית בגדים. תוצר משנה - אישה מאושרת.

שווה שיש בעל שווה.

הכל מתחיל ונגמר בסטטיסטיקה

להלן הראיות: הפוסט על עוגות השמרים היה הצלחה מסחררת והכניסות לבלוג עלו פלאים ליום אחד.
אין מנוס אלא לפרסם פוסט נוסף על אוכל.
אבל הפעם הקרדיט הולך לבעלי - התחשק לו דונטס לחנוכה.
מה שנותר לי לעשות, כאישה טובה ונאמנה לרצונותיו של בעלי, הוא לרוץ לחנות ולקנות חתכנים לעוגיות בצורת 2 טבעות.
התוצאה לפניכם - הדונטס ו-לא פחות חשוב ואולי אף יותר - חורי הדונטס - Dougnut holes נשמע יותר טוב. (הערה לעצמי - כשיבוא היום ואני אפתח בלוג שמוקדש לאוכל, אני חושבת ש -"The Dougnut holes" הוא שם ראוי בהחלט. ואולי "The hole of the Dougnut"?).יצא טעים וביתי אבל יש גבול לכמות הסופגניות (סליחה, הדונטס) שאפשר לאכול בחג אחד. מסקנה - בשנה הבאה חייבים לעשות מסיבה.

אני רוצה כזה

ואם אפשר 2.
לצערי אני לא זוכרת מאיפה לקחתי את התמונה. היא שמורה אצלי על המחשב כבר די הרבה זמן...

השאלה היא איך בונים כזאת מפלצת? ואיפה מאחסנים את כל החלקים לפני שמרכיבים אותם? בעיה אמיתית וכנראה לא ניתנת לפתרון...

התעלפתי...

חברה (נקרא לה שנורקל לצורך הפוסט) הציעה שנתפנק יום אחד ונעשה סנדת אפייה.

וכך עשינו - מצאנו שובר דרך אחד האתרים של הקופונים שהציע סדנאות של כ-4 שעות בנושאים שונים. בחרנו לעשות סנדת עוגות שמרים.

השבוע באחד הערבים זרקנו את הילדים על הבעלים (-אשר קיבלו את רוע הגזירה בששון ושמחה, כמובן), ארזנו את עצמינו ונסענו לכפר סבא לביתה של רינה, בעלת העסק "ברינה בייקרי".

תשמעו, התעלפתי. מזמן לא היה לי ערב כל כך פורה - הצלחתי ללמוד המון טיפים שימושיים למטבח, להכיר כל מיני סוגי קמחים אשר ידעתי על קיומם אך לא ידעתי מה התכונות שלהם ואיך אפשר להשתמש בהם באפייה ולמדתי לעבוד עם בצק שמרים. לא רע בשביל 4 שעות.

עד היום יצא לי כמה פעמים (לנסות) לעבוד עם בצק שמרים והתוצאות היו, איך אומרים בלשון עדינה, לא מדהימות כלל וכללו חלה שנראית יותר כמו פיתה ועוגיות שושנים שלבצק שלהם פשוט נדבקתי.

יצא שבמקרה לפני כשבוע אוגוסטוס הכריע אותי וקנה מיקסר מקצועי אשר מייד הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו (הוא והסירים של הלה קרוזה יהיו הראשונים ברשימה של אוגוסטוס כשהוא יאלץ לארוז מזוודה לאי בודד) והשימוש בו בהחלט מקצר את זמן העבודה ומאפשר להשקיע מימינום מאמץ בלישת הבצק.

ולהלן התוצאות -

עוגת שמרים עם תפוחים וקינמון ושבלולי קינמון וקקאו.

בכלל הביקור אצל רינה גרם לי לחשוב על כל הנושא של עסקים עצמאיים שצצים לאחרונה (כך נדמה לי) בנושאים של בישול ועיצוב ומציעים אלטרנטיבה מוצלחת ביותר למוצרים מסחריים ולקניות ברשתות השיווק הגדולות אשר די נמאסה עלי ועל בעלי.

וספציפית לנושא של הפוסט - ברור שיותר קל לקפוץ לסופר ולקנות "לחם בריאות" עם רשימת מרכיבים באורך הגלות (גם על זה דיברנו בסדנא), אבל הרבה יותר כיף/טעים/בריא להכין לבד.

מינימום השקעה

כי למי יש זמן להשקיע?
נכון, הצוציקית כבר בת שנה ולמזלי הרב הילדה מ-א-ו-ד אוהבת לישון, מה שמשאיר לי מספיק זמן להתעסק עם הפרוייקטים השונים שטרם התבצעו - ויש יותר מדי כאלה. אך במקום זה אני מוצאת את עצמי מבלה זמן איכות במטבח (הפצפונה גם זללנית לא קטנה) או נחה לי וקוראת ספרים תחת התירוץ של אמא עייפה (תירוץ אמיתי, עובד בכל פעם. רק לא על הבעל).

קיצר, כל ההקדמה הזאת היא בשביל להגיד שחיפשתי דרכים לעצב את החדר שלה במינימום זמן וגם במינימום תקציב (כי כל הכסף מבוזבז על חיתולים :) ).

הפתרון - מדבקות לקיר. מצאתי באתר Etsy (על כך בפוסט נפרד) מדבקות שמצאו חן בעיני במחיר מצחיק - כ-30 ש"ח כולל משלוח. מה שעוד יותר מצחיק בעיני, הוא שבארץ מדבקות דומות עולות מימינום 80-100 ש"ח + 15-20 ש"ח משלוח (תעשו את החישוב לבד).

התוצאה - מקסימה בעיני.
הביצוע - פשוט ביותר - מקבלים דף ובו החלקים השונים של המדבקה, צריך פשוט לקלף ולהדביק. אפשר גם לשנות את הקומפוזיציה של התמונה.

הינשופים מתגוררים מעל המיטה של הפצפונה וכל ערב מקבלים נפנוף של "לילה טוב". מחונכת הילדה הזאת.